פסק-דין בתיק ע"א 001522/03

1.         זהו ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופטת מיכל נד"ב) מיום 14.1.03 בת"א 4146/01 שלפיו חויבה המערערת בפינוי נכס ברח' וולפסון 23 בפתח-תקווה (להלן: - " המושכר" או " הנכס") אך הותר לה, כסעד מן הצדק, בתנאים מסוימים, להימנע מהפינוי.

2.         הרקע:

(א)        המשיבה היא בעלת בית כמשמעות מונח זה בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב - 1972 של  הנכס, המהווה חלק מבניין בו נמצאת אף דירת מגוריה.

(ב)        בעלה המנוח של המשיבה התקשר בשנת 1971 בהסכם שכירות מוגנת עם בעלה של המערערת, מר שמחה יצקוביץ ז"ל, שניהל בנכס חנות מכולת עד פטירתו בשנת 2000.

(ג)         לאחר פטירת בעלה, המשיכה המערערת, משך תקופה מסוימת, לנהל בנכס חנות מכולת, אך בפברואר 2001 חדלה מכך והחלה לנהל שם גן ילדים. לצורך התאמת הנכס לגן ילדים, ביצעה המערערת שיפוצים ושינויים; שאלת הסכמת המשיבה, לשינוי השימוש ולשיפוצים - שנוייה במחלוקת, כפי שיובהר בהמשך.

(ד)        המשיבה, טוענת שהמערערת אינה דיירת מקורית, שכן, הסכם השכירות נכרת עם בעלה המנוח של המערערת, הגישה נגד המערערת תביעת פינוי ובה טענה שנשללה מהמערערת הגנת הדייר בשל שינוי מטרת השימוש בנכס ובשל השינויים שביצעה במושכר. בנוסף, טענה היא לנטישה ולהסגת גבול בשטח הסמוך לחנות. המשיבה טענה עוד שהמערערת כלל אינה בעלת זכויות דיירות מוגנת משל עצמה, אלא רק מכוח היותה אלמנתו של הדייר המקורי.

(ה)        המערערת טענה לזכויות מקוריות כדיירת מוגנת, למרות ששמה לא נזכר בהסכם השכירות. כן טענה שבמשך כל השנים עבדה בחנות המכולת והחליטה להסב אותה לגן ילדים בשל בעיות בריאות אליהן נקלעה, ובהסתמך על יחסיה הטובים והחמים עם המשיבה, שאף נתנה הסכמתה וברכתה לשינוי. המערערת לא הכחישה ביצוע שיפוצים ושינויים לצורך התאמה לגן ילדים, אך טענה שהמשיבה ידעה על כך והסכימה; לרבות לבניית גלריה.

(ו)         מטעם המשיבה העידו לפני בית-משפט קמא - היא (בביתה, מפאת גילה) ובנה - משה מטלון, ומטעם המערערת העידה רק היא עצמה.

3.         פסק-הדין של בית משפט קמא

(א)        השופטת הנכבדה קבעה שהמערערת לא הייתה דיירת מקורית, אלא הפכה לדיירת מוגנת מכוח סעיף 23 לחוק הנ"ל הקובע:

"דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות 6 חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו".

(ב)        כתוצאה מקביעה זו, קבעה השופטת הנכבדה, שעל המערערת לא חל סעיף 5 להסכם השכירות האומר:

" השוכר יהיה רשאי לנהל במושכר עסק מכל סוג שהוא ובלבד שהעסק אותו ינהל - יהיה חוקי...".

                        אלא הוראת סע' 26 לחוק הנ"ל הקובע:

"לא יהיה לדייר לפי סע' 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין ע"י אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו".     

ומאחר שעל הדייר הנגזר להמשיך לנהל את העסק שניהל הדייר המקורי, מביא שינוי מטרת השימוש ע"י הדייר החלופי להקמתה של עילת פינוי.

(ג)         בית המשפט הנכבד המשיך וקבע שהמערערת פנתה למשיבה ושיתפה אותה בכוונתה לערוך שינויים במושכר, אך לא קיבל את גירסת המערערת שהמשיבה נתנה את בירכתה לשינויים אלה.

            השופטת קבעה שגירסת המערערת אינה מהימנה עליה בעניין זה.

(ד)        בהמשך קבע בית המשפט שבנסיבות העניין יש ליתן משקל מכריע לעובדה שלפחות מנקודת מבטה של המערערת הייתה אי בהירות באשר למעמדה במושכר ולכן יש ליתן לה הזדמנות לתקן ההפרה. לכן, ניתן סעד מן הצדק - וכנגד תשלום סך 15,000 ש"ח - וחזרה לניהול מכולת תוך זמן קצוב - ניתן היה להסיר את חרב הפינוי.